בכל דור של ציירים, המוצלחים והמובילים אוצלים סוג של חידוש במיליה שלהם ומצעידים אותו עוד צעד באבולוציה הנישתית, בדרך כלל, קדימה.
הדור של דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו הטמיעו את הפרספקטיבה בעבודות שלהם והרחיבו באחת את יכולות הביטוי של המדיום. הדור של רמברנדט ווורמיר הצליחו להכפיף את העושר העצום העצור במשחקי האור והצל על הקנבס ויצרו אושיות תרבות כמו "שומר הלילה" או "הנערה עם עגיל הפנינה" שתזרח לנצח.
הדור של אנדי וורהול לא המציא כלום, הם בעיקר מגלים, הם גילו שבני האדם אידיוטים ועשו מזה מיליונים.
***
אילו אמירתו של מרשל מק לוהן הייתה נכונה, ("המדיה הוא המסר"), ואילו הגילוי היה מופנם בזמן ונלמד כלקח, יתכן שאפשר היה לדבר על תרומה שהשאירה אחריו מורשתו של וורהול.
זה לא קרה כך. במקום לחשוף את יצירותיו של וורהול ולהציגה כסוג של תרמית מן הז'אנר של המלך הוא עירום או משהו, המוני מטומטמים עם תארים אקדמיים, הפכו את האיש לאושיית תרבות ויצרו אנרכיה בדיסציפלינה שאפשרה לשרלטנים נוספים, כמו יעקב אגם שלנו, זה שמייצר קישוטי חג מולד עבור מיליונים, (בכסף, לא אנשים חלילה), לתקוע את ערימת ההפרשות שלהם בחוצות עירנו ולהשתלט על חלק בלתי מבוטל מן התכנים ביום יום של חיינו.
תרבות הפופ, מילת הקסם חובקת כל, הפכה לסמן המרכזי כמעט בכל תחום בחיינו.
ההמונים שהפסידו זה עתה את האצולה לתהומות הנשייה של ההיסטוריה, נזקקו לאייקונים חדשים שיהיו סמליה. העולם שתיאר אנדי וורהול, על נשותיו, מרילין מונרו, ועל חפציו, פחית הקוקה קולה, מילאו את החלל שהשאירה האצולה, ואנחנו נותרנו עם ליהי גרינר ורני רהב ותוך דור פחות או יותר, הפכנו מן האדם ההוגה לאדם שממציא הכל, כולל את המציאות סביבו, שהפכה לסוג של פטה מורגנה חמקמקה, בעת שהיחיד שלא משקר בו הוא הג'י.פי.אס שהתקינו ברכבים שלנו.
***
וזה לא ממש נורא, הרי תמיד העדפנו לדבוק בשקר, בעיקר אם זו הקלה ממכאוב שנוצר כתוצאה ממציאות בלתי הולמת, שאת מרכיביה לא אנחנו קובעים ועל בטוח לחלוטין, שלא נקבע אף פעם גם בעתיד הכי רחוק, אפילו זה שלא נראה לעין הכי חדה של עתידניים מקצועניים וכאלה שרואים לשם, לפחות על פי טענתם, ולשם העניין הזה הם נסמכים על ההוא שיושב אי שם למעלה.
המציאות לעולם לא תהיה בידינו.
אולם בכך אין כל חדש, זה ברור ומובן מאיליו, אז מה בכל זאת חדש?
הניסיון של מניפולטורים סמי דתיים מדיסציפלינות חילוניות וכביכול, מבוססות לכאורה על בדיקה אמפירית, (כלומר מדעית למראית עין), לבצע מחטף לאמירה, ולעקפה באמצעות קביעת שמות חדשים וז'רגון שלם בעקבותיו, נניח כמו "היד הנעלמה", שכאילו ניתן להבינה ואף לטפלל אותה במידה, ולסדר אותה שתהיה נוחה לקולקטיב, קרי נבחריו, אלה שירוויחו מן ההבנה והתיקון בעקבותיה, על חשבון אלה שהם אמורים לשרתם בעצם, שזה אני ואת(ה).
התהליך סבוך ומסובב, בעיקרו סוג של מכבסת מילים גרידה, בה לא עושים דבר, למעט ניקוי והסבה, והופכים את התוצאה לסיבה שניתן לפעול בשמה ולהגיד ככה זה ככה וככה אבל לא ככה.
הדגש הוא על ה"לא ככה", כי זה בידם, את הככה וככה הם משאירים ליד הנעלמה ויוצרים סימביוזה, שבה שכבה קטנטנה של נהנתנים בזבזניים להחריד במשאבים, לרבות אלה שנקראים חיים ? שלי ושלך וגם של אליעזר והנכדים של שנינו, הופכים לחומר שמתכלה במהירות כפולה ומכופלת ממה שהגורל ציווה לה, על חשבון רווחה בלתי נתפסת ובלתי הגיונית שלהם, שאין לה תכלית כמו גם תקדים, במידת הנזק לסביבה ולחי והדומם שהם מסבים אגב כך.
אולם תכליתו של המאמר אינו בתחום האקולוגי, על אף שאיני מזלזל לרגע בחשיבותה של הדיסציפלינה ויכולותיה, הרי במידה ומסריה יופנמו בזמן, הם עשויים להציל את הגלובוס, אלא בקינה אישית שלי על חסרונה המוחלט של מילה, אולי החשובה במילות הערך שעליהם גדלתי. (לצד "חשיבה הגיונית" או מחשבה, אולם זו, צריך להודות, אינה נחלת הכל וזו גזרת שמיים שצריך לאהוב או להשלים עמה למרות הציפיות שהיו לך, כי בני האדם, כולם כולם שווים ויכולים לחשוב מפעם לפעם).
בניגוד ל"הגינות", שהיא בידי כל אחד מאיתנו. כלומר, נתן לבחור בה ולדחות אותה, הכל על פי שיקול דעתו של כל אחד ובאופן עצמאי לגמרי.
וכאן, בהקשה מקרית של מילה על המקלדת, תפסתי את לב ליבה של הפרובלמה:
באופן עצמוני?, כן ואסור שזה היה כך.
אסביר.
יצורים חיים אינם הוגנים ולא יכולים להיות הוגנים, כי ההגינות מציבה אותם בעמדה נחותה מול מתחרה שאינו נוהג כמוהו והוא יכחד בהקדם ו"הגן ההגון" לכאורה ימות אתו ויוכחד מן העולם בברירה הטבעית, המוסברת היטב אצל דרווין.
אולם בדיוק בנקודה הזאת צריך להיות הבדל בינינו לבין שאר היצורים.
חיי הקולקטיב מאפשרים כל מיני מותרות, אחד מהם, הוא להיות הוגן או לפחות לשאוף לכך, כי בעצם השאיפה נתבע שינוי בגישה ובהתייחסות לסובב ולזולתים בו.
אולם ההגינות אינה מורשת שנישאת בגנים, היא סוג של תובנה שמוטבעת ביחיד על ידי החברה שהוא מעביר את חייו בה.
***
להערכתי, זוועות מלחמת העולם השנייה טיבעו את חותמם בפניו של הדור לתוכו נולדתי.
אחת המסקנות החשובות, הייתה השאיפה להגינות ברמה האישית וברמה הקולקטיבית, הרבה יותר ממה שהעריכו את משקלה של זו בתקופות קודמות, על אף שהרעיון טבוע עמוק מאוד בפילוסופיה שבבסיס החוקה האמריקאית שנסמכה כמובן על זו שבשמה התחוללה המהפכה הצרפתית, אולם באקטואליה של אלה שחוו אותה, היא התפספסה לגמרי. (בניגוד לאירועי צפון אמריקה, שם היא יצרה אימפריה גדולה וחשובה, שלמרות דעיכתה, היא עדיין קובעת הרבה ממהלכי חיינו).
ובעת ההיא, של סוף שנות הארבעים והעשור שאחריו, הגינות הייתה מילה חשובה בלקסיקון של כל ילד, בישראל כמו במערב ואפילו במזרח אירופה, על אף ששם היא הייתה רק מילה שנוצלה לרעה לכבול את האזרחים למשטר ושליטיו ולא להטיב עמם.
התביעה להגינות קיימת גם בעולם השלישי, אולם יישומה שונה, היא מתקיימת ברמת השבט והמשפחה, אינה חלה ברמת הלאום. הלאום זו המצאה קולוניאלית שנכפתה כדי להטיב את המשך ניצולן של המדינות שנכללו בהסדרי מכירת החיסול של המשטרים הקולוניאליים בראייה עתידנית מזהירה.
עשור וחצי נמשכה תקופת ההגינות בחיי החברה האנושית. במונחים של היסטוריה כתובה ואו ציביליזציה, זו אפילו אינה אפיזודה, אולם זה לא הפריע לה מלהשתלט עלי ועל הדור שלי.
***
למה התקצרה מלכותה של ההגינות ומה גרם להתפוגגות שלה?
מצד אחד, היו רבים שלקחו אותה רחוק מדי, שטוח מדי והכי פחות פונקציונלי שיש במובן האבולוציוני, לכיוון של חרות מרבית ברמת האינדיבידואל והפכו אותה לתוכן ולא האמצעי, וזאת, כל עוד מדובר בתחום הצר שבין האני לעצמו, ללא שום התחשבות בסביבה ולזולתים שחיים בה.
לחברים האלה, אנשי האוםםםםםםםםםםם וטיפוח הנפש = רוח, (תרתי משמע, בעיני הם משולים לפעמוני רוח שחלקם שותלים בכניסה למכלול הפנג שואי שחייהם עוברים בה), אין שום תרומה לכלל למעט הרס מוחלט של מוטיבציות ברמת הקולקטיב והטבעה של מנהגים בזבזניים להחריד, כמו התקיימות טבעונית ו/או אורגנית נניח.
אם המגמה הזאת תמצא לה רבדים חדשים של גרופיס וחלקה יהיה משמעותי בחברה המערבית, הם יקרבו את קיצו של הגלובוס כמה מונים יותר מהר מן ההרס במזיד של הקפיטליזם.
החברים האלה, שבשלב קודם שלהם, שלב הגולם, היו ההיפים החביבים של שנות השישים, שאהבו את כולם ולא ממש הזיקו לאיש, (פרט להעדרם ממצבת משלמי המיסים במדינותיהם וממניין הגופות הפוטנציאליות במלחמות היזומות על ידי הממשלות שלהם, אגב, בשם ההגינות בדרך כלל ברמת התפאורה כמובן, כי ממשלות גילו מהר מאוד את הפוטנציאל של הערך עבורן).
כך נישא דגל ההגינות בידיהם של לוזרים בשנות השישים, שהיו יותר מדי מרוכזים בעצמם ובהגינותם ולא הבחינו כלל שבאותה עת בדיוק מתבסס הסדר חדש, סוג של אנטי תזה להגינות, שאוחזת בדגל של "כל דאלים גבר", כלומר עולם שבו היד הנעלמה מאצילה לגיטימציה לחזירות ולכוחניות.
כך בזבז הקפטליזם את הישגי תקופת ההשכלה, והחזיר אותנו לעולם קמאי שלכאורה נשכח זה מכבר.
לא שבעתות קודמים החיים היו צודקים, אבל היה דין והיה דיין. כעת אין דין ואין דיין, יש רק יד נעלמה וזו מדברת מגרונו של מילטון פרידמן ותלמידיו.
בהסדר החדש יש לכאורה תחרות.
אולם בניגוד לאולימפיאדה, שבה יש מערכת שלמה של חוקים ואלפי רגולטורים שמקפידים על קיומם גם אם מדובר בקוצו של יוד, בהסדר החדש יש יד נעלמה והיא לכאורה מסדירה הכל, כמעט ללא התערבות של רגולטורים.
וכאן אני רק שאלה. מה ההבדל בין היד הנעלמה, לבין הברירה הטבעית של דרווין, שנותנת לגיטימציה לחיסולם של החלשים למען חוסנם של הנותרים?
הבדל ענק.
לברירה הטבעית יש תכלית אחת, ללא שום העדפה למין או למינים אחדים.
תכליתה המשך קיומם של החיים באמצעות הגנים שנישאים על ידי הפרטים לפרטים הבאים, אולי עד נצח הנצחים.
תכליתה של היד הנעלמה שונה. היא אמורה להטיב רק עם מין אחד. המין האנושי.
בעולם האקראי ונטול החשיבה המבוסס על הגיון אנושי, לא יכולה להיות אבחנה פונקציונלית טבעית, שיודעת לפעול רק לטובת בני האדם על חשבון מינים אחרים.
אין לאדם חשיבות מיוחדת עבור הברירה הטבעית, היא אחד ממאות אלפי, אולי מיליוני מינים.
לכן, זו טעות ליצור מיני ברירה טבעית, שתגזור את מהלכיה מתוך ובתוך מין אחד בלבד, זה אנחנו האנשים.
יוצא איפה שהיד הנעלמה זה בעצם מתן לגיטימציה לכל דאלים גבר מבוסס אינטרסים נישתיים ופיקציה.
תוצאותיה הרסניות, הן לנו, האנשים, והן להביטט שבו מתנהל חיינו, שבו שותפים, ולגמרי שווים, מינים נוספים.
למצב האנכרוניסטי הזה יש כבר תוצאות ניכרות לעין במובן של הרס חלקי הביטט נכבדים סביבנו.
אם המגמה תמשיך, יופר האיזון ומנגנוני חירום של הברירה הטבעית יופעלו, ונכחד כי הפכנו למיותרים בלתי תורמים שמסכנים את יתר המינים.
יש כאן מידה של רציונילזציה שלי, שמנסה להגניב "אופטימיות אנושית" למהלכים בלתי צפויים, במובן של המשכיות החיים. (גם אם זו אינה כוללת אנשים). אפשר שזה לא יקרה, וכולנו נכחד בעיקר כי היינו אידיוטים או שמא תאווי בצע מכדי להסתפק רק בחיים.
בעיני יש דרך למנוע את האפוקליפסה, והיא פשוטה בהרבה ממה שחושבים.
צריך להפסיק לסגוד לאל הכסף, או ליד הנעלמה, ולחזור לחיים הוגנים ומהוגנים.
וזה פשוט ממה שחושבים.
ההגינות טבועה בנו עדיין, לפחות בחלק מאתנו, ואת היתר אפשר ללמד מה היא באמצעות חינוך ואכיפה מחמירה לבלתי הגונים. (או הוקעתם מחברת אנשים).
אין בצעד הזה קמצוץ של ויתור על חרויות שנדמה כאילו אנחנו נתבעים לה.
הביטו סביבכם, באיזה מידה חייכם מנוהלים על ידי פעולות שאתם עושים והיא אינה נגזרת של טפלול מערכתי שהשיטה הקפיטליסטית מבצעת במחשכים, כדי לקדם אינטרסים של מעט מאוד אנשים, או החזירים, אם נשתמש בדוגמה הנהדרת של אורוול, ב"חוות החיות" שכתב בשיאו של עדן חוסר ההגינות, (מלחמת העולם השנייה) ולא בכדי.
וכאן הערה שמחזירה אותנו לאנדי וורהול ומשנתו (שלא באשמתו), תרבות הפופ שחלחלה לכל חריץ ונישה בחיינו.
ללא תרבות הפופ שמטמטמת דורות של אנשים, ומספקת תכנים שמתמכרים אליהם כמו לסמים ויוצרת מציאות בלתי קיימת שהיא המציאות שרובנו חיים בה, מילטון פרידמן וחבורתו לא היו מצליחים להפוך לנביאים.
אמנם אנדי וורהול גילה שרובנו אידיוטים, אולם את הפירות גוזרים כעת תשובה, דקנר ונתניהו בנישה הפרטית שלנו, ושמות אחרים, חזיריים לא פחות בניכר ובין הגויים.
***
יש נחמה קטנה בעניין הזה, מרביתנו לא באמת אידיוטים, יש לנו רק נטייה להתחזות לכאלה, כי במציאות האמתית, חייו של אידיוט נדמים מאושרים.
אז תשכחו מזה. תתנתקו ממקורות הסם והקסם והכירו בעובדה שזה מקסם שווא בעצם, שלעולם לא יהיה אמיתי עבורנו אם ניתן לשיטה להמשיך לשלוט בנו.
תעיפו את נביאי השקר לכל הרוחות, תפעילו שיקול דעת ותהיו הוגנים. הסוד בהגינות קולקטיבית, שהיא פועלת ברמה האישית כמו בומרנג.
בעת שההגינות שלך חוזרת אליך, היא עושה לך נעים גם כך וגם ככה.
הכך הוא בעובדה שהצלחת להיות הוגן למרות הנטייה הקמאית שלך להיות ההפך, והככה?
ובכן, בזה שהפכת עוד מישהו לכזה וזה אולי האימפקט החיובי הראשון שעשית בחייך.
תארו לכם למה זה יכול להתפתח.
לסוג של Second Life מציאותי למדי שבו אפילו הילדים שלי ושלך יוכלו לקנות דירה והילדים שלהם לא יועלו עולה לגחמות של טיפוסים נכלוליים כמו נתניהו.
כותב, מבקר ומייחל.
